דרדעים ועקשים – הרב קפאח ומחלוקת הרמבם בתימן

בעקבות תוכנית 'לשם שינוי' על הרב יוסף קפאח והרבנית ברכה קפאח

הקדמה: בדפי הלימוד שלפניכם מספר עניינים, ואפשר לבחור מתוכם. נושא ראשון, הצדקה השונה של הרב והרבנית, ועוד על קטעי תלמוד על הצדקה בשאלה איך נכון להתייחס לעניים מדומים, 'עניים שאינם הגונים'. הנושא הבא הוא מחלוקת הדרדעים והעקשים בתימן סביב דעותיו של הרב יחיא קפאח, סבו ומורו של הרב יוסף קפאח חתן פרס ישראל המופיע בסרט. הבאנו קצת מתוך דבריו נגד ספר הזוהר והקבלה, שהוא רואה אותם כ'עבודה זרה' ממש, וקצת מתוך דברי מתנגדיו, מאמיני הקבלה והזוהר, והחרם שהטילו עליו. ובסיום קטעים מתוך איגרת תימן של הרמב'ם. באיגרת אפשר לראות את ההקבלה בין הרמב'ם והרב קפאח בעקבותיו, את מלחמותיו ואזהרותיו של הרמב'ם נגד אמונות משיחיות שגויות בזמנו, כשבע מאות שנה לפני מאבקי הרב קפאח.

1. מה בין מר עוקבא ואשתו

2. "העניים המדומים"

מר עוקבא היה עני אחד בשכנותו, והיה רגיל לשלוח בכל ערב יום כיפור ארבע מאות זוז. פעם שלח את הכסף בידי בנו. חזר הבן ואמר לו: אדם זה אינו צריך לצדקה. אמר לו: מה ראית? אמר: ראיתי שמזלף ביתו ביין ישן [יקר]. אמר מר עוקבא: כל כך מפונק הוא! כפל את סכום הנדבה ושלח לו. כשנפטר מר עוקבא אמר: הביאו לי חשבונותי. מצא כתוב שנתן שבעת אלפי דינרי זהב. אמר: צידה קלה לדרך רחוקה. עמד ופיזר מחצית ממונו [לצדקה]

(כתובות סז:ב).

3. ועוד על "העניים המדומים" וצדקה, בתלמוד (כתובות סז:ב).

ר' אבא הוה צייר זוזי בסודריה [היה צורר מטבעות בסודרו], ושדי ליה לאחוריה [ומטיל אותו לאחוריו], וממצי נפשיה לבי עניי [והיה ממציא את עצמו אל בין העניים] שיוכלו לקחת ממנו בלא שיראה מי הם, אבל ומצלי עיניה [והיה מטה את עיניו] להציץ מי הם הלוקחים, לפי שחשש מרמאי (מפני הרמאים) שלא ייקח גנב את הכסף לעצמו. 

מסופר: ר' חנינא הוה ההוא עניא דהוה [היה עני אחד שהיה] רגיל ר' חנינא לשדורי ליה [לשלוח לו] ארבעה זוזי [זוזים] כל מעלי שבתא [ערב שבת]. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו [יום אחד שלח אותם אליו ביד אשתו], אתאי [באה] בחזרה אמרה ליה [לו]: לא צריך העני לצדקה. שאל אותה: מאי חזית [מה ראית] שאת אומרת כך? אמרה לו: שמעי דהוה קאמרי ליה [שמעתי שהיו אומרים לו] בתוך ביתו: במה אתה סועד בטלי כסף או בטלי זהב [במפות לבנות או במפות צבועות]? הרי שאינו נזקק לצדקה! אמר ר' חנינא: היינו [זהו] שאמר ר' אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין שמבקשים צדקה בלי להיות זקוקים לכך, שאלמלא הן שנותנים לנו איזשהו צידוק, היינו חוטאין בכל יום שאין אנחנו נותנים לעניים כל צורכם. ומנין שזה חטא — שנאמר: "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים טו, ט).

יחיא קפאח ומחלוקת הרמב"ם בתימן

מארי יחיא קאפח – המארי הישיש, נולד לאמו ולאביו שלמה (סלימאן) בשנת תר"י (1850) בצנעא שבתימן.

אמו נפטרה כשהיה בן שנה, ואביו נשא אישה אחרת. כשהיה בן שמונה נפטר גם אביו שלמה, מארי יחיא קאפח גדל אצל סבו שלום, שטיפל בו במסירות מתוך דוחק, ולמד אצל מארי חיים קורח, ומארי יוסף אלקארה. 

מארי יחיא קאפח נשא לאישה את נִעְמֶה. הוא עבד כצורף כסף, והיא כרוקמת ותופרת. המשפחה חיה בדוחק. חלק מילדיהם מתו, שניים מתוכם ברעב הגדול בשנת  תרס"ה (1905). רק בן אחד ושתי בנות נשארו בחיים. 

מארי יחיא קאפח היה ממייסדי וממנהיגי תנועת 'דור דעה', או הדרדעים, שפעלה בתימן, בעיקר בעיר צנעא, למען חזרתה של יהדות תימן לפסיקות הרמב"ם ורס"ג – טרם קבלת השולחן הערוך. הם התנגדו ללימודי קבלה ולספר הזוהר, ועודדו לימודי השכלה רחבה. פעילותו של מארי יחיא קאפח וחבורתו עוררה התנגדות בקהילה היהודית. מתנגדי ה'דרדעים', אף שהיוו את רוב הקהילה היהודית בצנעא, כונו בפי ה'דרדעים' 'עיקשים'. 

מארי יחיא קאפח – ממנהיגי ה'דרדעים', ומארי יחיא יצחק הלוי – מראשי הקהילה המשיכו לשתף פעולה בבית הדין והקפידו שלא ללבות את חילוקי הדעות, אלא שהמחלוקות החריפו לחרמות והלשנות, דבר שהביא להתערבות השלטון המקומי בחיי הקהילה היהודית מתוך חשש לערעור יציבות המשטר. 

בשנת תר"ס (1899), כשהיה כבן 50, מארי יחיא קאפח נבחר ל'חכם באשי' – הרב הראשי של תימן. כהונתו נמשכה שש שנים בלבד, ולאחריה התפרנס כמלמד תינוקות בביתו של חיים כסאר.

בשנת תר"ע (1910) מארי יחיא קאפח מונה למנהל בית הספר היהודי שהקימו העות'מאנים בצנעא. בית הספר היה מתוקן, ולמדו בו ערבית, תורכית, עברית ומדע לצד לימודי קודש. 

בסביבות שנת תרע"ג (1914) בית הספר נסגר בצו השלטונות, כנראה בשל הלשנות ועלילות שווא מצד מתנגדי תנועת 'דור דעה'. מארי יחיא קאפח, בנו מארי דוד, וחברים נוספים בתנועה, נכלאו בחשד לשיתוף פעולה עם הבריטים וערעור הסדר הציבורי. 

פעילות התנועה נאסרה, ובכלל האיסור מפגשי לימוד או תפילה בבתים פרטיים. חברי התנועה המשיכו להיפגש בסתר, והתקבצו כל מוצאי שבת לשיעורו הקבוע של מארי יחיא קאפח ב'מורה נבוכים' לרמב"ם.

בשנת תרע"ח (1918), באחד מגלי המעצרים, נתפסו מארי יחיא קאפח, שהיה אז כבן 68, בנו מארי דוד וחברים נוספים במהלך שיעור תורה. בנו – מארי דוד, אביו של מארי יוסף קאפח, שהיה אז רק כבן שנה, הוכה נמרצות בידי השוטרים. קת אחת הרובים פגעה קשות בצלעותיו. הנזק הלך והחמיר והוא מת מפצעיו.

מארי יחיא קאפח נפטר ביום י"א כסלו תרצ"ו (1936) ונקבר בצנעא. 

מאיר יחיא קאפח כינס את דעותיו ודרכו בהתנגדות לקבלה בספר 'מלחמות השם', שיצא לאור רק אחרי מותו. התכתבויותיו עם הלל צייטלין בנוגע לקבלה נדפסו בספר 'דעת א-להים'. הערות הלכתיות על הלכות שחיטה וטריפות מפרי עטו נמצאות עדיין בכתב יד. את תשובותיו ההלכתיות הקפיד לכתוב בקיצור נמרץ. 

[מתוך דף 'החכם היומי']

תוכן הספר מלחמות ה'

בסוף המאה התשע עשרה פרצה מחלוקת בין מתנגדי הקבלה ושולליה (ה"דרדעים"), לבין המאמינים בקדמותה ובקדושתה (שכונו "עיקשים"). במהלך העשור השני של המאה ה-20 הגיעה המחלוקת לכלל משבר. בשיאה הביא הרב יחיא יצחק הלוי, ממנהיגי ה"עיקשים", את המחלוקת בפני האימאם, שליט תימן, יחיא חמיד אלדין.

לאחר שנכנס מספר פעמים למאסר בעקבות פעילותו, החל הרב קאפח לכתוב את ספרו "מלחמות ה'". הוא לא נרתע עוד מלכתוב הספר לאחר מאסריו, מפני שראה, לדברי נכדת-נכדו אביבית לוי, בייסורים שחווה עונש על ש"חס על כבוד עצמו יותר מכבוד שמיים".את הספר כתב עד שנת תרפ"ז והוא יצא בשנת תרצ"א (1931) בבית הדפוס פ' עניו בשכונת גאולה שבירושלים.

בספר, שבו מציג הרב קאפח את עמדתו בנושא הזוהר והקבלה, הוא מנסה לטעון שחכמי ישראל לדורותיהם (כדוגמאות הוא מביא את חז"ל ובראשם רבי שמעון בר יוחאי עצמו, שנטען שהוא מחבר ספר הזוהר, ואחר כך רב סעדיה גאון, רבי בחיי אבן פקודה, רבי יהודה הלוי ואחרים), הציבו עמדה השונה לחלוטין מעמדתו של מחבר ספר הזוהר. הוא אף טוען שהקבלה וספר הזוהר הם בגדר עבודה זרה בשיתוף – אמונה באל המופשט לצד אמונה בכוחות נוספים, נמוכים יותר, עשר הספירות לתפיסתו.

הספר פותח בשאלה שהפנה "אחד התלמידים" למתנגדו של הרב, מחבר הספר. בעקבות התשובה, מתפתחים חילופי דברים בין הרב המחבר לבין מתנגדו, ובסופם, פורס הרב המחבר את משנתו בקמ"ד נקודות שונות. הספר נכתב בסגנון חריף עד מאוד, ורבי משה די לאון, מחבר ספר הזוהר, מכונה בו רבות "המסית נביא השקר מחבר הזהר".

צאת הספר עוררה את חמתם של העיקשים, ובמענה לעמדה שוללת-הקבלה שבו, החל להתחבר בצנעא בשנת תרצ"ב ספר בשם "אמונת ה'", שמטרתו להשיב על טענות הרב קאפח בספרו. על הספר לא נכתב שם מחברו, והוא נכתב בסגנון חריף כנגד הרב קאפח ועדתו. בשנת תרצ"ד הושלמה כתיבת הספר, והוא פורסם בירושלים גם הוא בשנת תרצ"ח. הספר חובר על ידי רבנים שונים. לפי עדות אחד מהם, בכתיבה נטלו חלק הרב יחיא ערוסי, הרב סעיד עוזרי, הרב נתנאל אלשיך, הרב יוסף צוברי ונוספים.

ציטוט מתוך יחיא קפאח, 'מלחמות ה': 

"ראה והבן ידידנו … צוח ככרוכיא על העוסקים בקבלה החדשה, כי פרצו גדריה של תורה, וערו ערו יסודותיה ושרשיה ביחוד השי"ת כמו שיתבאר להלן, ותחת אשר חשבו להתקרב לשי"ת תעו מן הדרך ובאו והאמין באלהים רבים אחרים ולעבדם!

וכל זה הוא לפי ההנחה והיחוס שייחסו הזהר לרשב"י התנא, אך אחרי הביקורת שביקרו וחקרו חכמי לב אחריו מבטן מי יצאו הדברים הנזכרים בו ואימתי יצא החבור הנזכר ומיד מי יצא. ונתבאר באר היטב כי הוא חיבור אחד האחרונים ולא יצאו אותן הרעיונים מרשב"י התנא ע"ה כלל, כי נמצא בו כמה דברים בעיקרי אמונת תורתנו הקדושה היפך דברי רשב"י בתלמוד ובמדרשי רז"ל המפורסמים בישראל, ודאי שאין לסמוך עליו בשום דבר הנוגע למנהגי ישראל שנהגו בהם קדמוננו. ולא יפה עשו חכמי ימי הביניים ששינו עלינו כמה דברים בסידורי התפילות על פי הזהר והמקובלים, כי שינויים ההם יש מהם מביאים לידי מינות להאמין ברשויות הרבה ולעבוד אלהים אחרים כמו שיתבאר להלן.

[…] עליהם אמר מורינו ורבינו הרמב"ם ז"ל בפרק ' נ מראשון: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ע"פ ירמיהו י"ב ב'). כי בפיהם אומרים שהוא אחד, ובכל לבבם ובכל נפשם ומחשבותם – שהוא נחלק לכמה פרצופים ומדרגות זה למעלה מזה, וצריכים הם ליטול רשות זה מזה כמו שנתבאר לעיל. וכמעט שאמונה זו גרועה מאמונת העכו"ם וכמו שכתב הריב"ש בשם אחד מן המתפלספים. כי הנוצרים אומרים שהם שלושה והשלושה אחד, והמקובלים אומרים שהם חמשה בעולם האצילות והחמשה נחלקים לי"ב, והכל אחד. […]

ל) הנה מכל זה נתבאר לך באר היטב כי הזהר וכל מפרשיו מקדש מלך וכסא אליהו ור' עמנואל בעל משנה חסידים, ויושר לבב, והרש"ב, ומצרף האמונה וספר הכוונות, ומהרח"ו בעץ חיים, ומחברת הקדש, וספר הברית, והאר"י בספר הליקוטים ונחלת יוסף, וזולתם, כולם כאחד עונים ואומרים, דבאין סוף שהוא הסיבה הראשונה לא שייך שום עבודה וקריאה. רק לזעיר אנפין שהוא סיבה אחרונה שבכל הנאצלים שהוא לפי דעתם המקשר את כל הפרצופים, והוא הזן ומפרנס לכל הברואים ולו לבדו נעבוד ואליו נקרא בעת צרה, והוא יעננו ביום קוראינו. אך הרב כסא אליהו מצריך להזכיר עמו בהתפללו אליו גם שאר הפרצופים שלמעלה ממנו, שאם אינו משתפם עמו אינו נענה מהרה אלא א"כ מזכיר שאר פרצופים עמו. וז"ל בדף כ"ו: "אלא מיבעי ליה ליחדם על הדרך שאמרנו להתפלל לזעיר אנפין. ובתפלתם להזכיר שמות הפרצופים הגבוהים ממנו כי צריכים להם, ואם לא יעשו כן, ולא יחדו תפלתם אלא לזעיר אנפין לא יהיו נענים מהרה וכדאמרן וזהו צירוף מ"ה תצע"ק אל"י, שהם אותיות מאצל העתיק" וכו', ומסיים שם דגם אם לא היו מתפללים אלא לזעיר אנפין לא היו פוגמין אלא שלא היו נענים כל כך בקל ע"כ. וכן כתב הרב יושר לבב בית ב' חדר ג' פ' ז' ע"ש. הנה מה מאד ישתומם הקורא הנלבב הדבק בתורת משה רבינו ע"ה שבכתב ושבע"פ ובקי בה דהיינו במשנה ובתלמוד ומדרשי רז"ל, ועיניו יחזו דברי הגאונים, החסיד בעל חובת הלבבות, ורבי יהודה הלוי, ורבי סעדיה גאון, והרמב"ם בחיבוריו, ור' אליעזר מגרמיזא ברוקח וספר מצוות גדול, וספר מצוות קטן ובעל העיקרים וכיוצא המדברים בענין ייחוד השי"ת על אמיתתו כפי קבלת רז"ל מעתיקי השמועה. מה מאד יחרד לבו יתר ממקומו בשמעו את מערכת האלהות הרבים, אשר פרו ורבו בישראל מתחלת אלף הששי אצל קצת המחברים, ומדור לדור מזמן הגז"ל הלכה האמונה הזאת הלך וגדול מאד להאמין בעילות רבות זו למעלה מזו, וברצות אחת מהעילות לברוא דבר הוא נמלך ונוטל רשות מן העילה שלמעלה ממנה כמבואר בזהר בהדיא (בראשית כ"ב) שכל אחת מן העילות נוטלת רשות מן העילה שעליה, מלכות מזעיר, וזעיר מאימא, ואימא מאבא, ואבא מאריך, ואריך מעתיק, ועתיק מאדם קדמון. כי הוא הראש לפרצופי האצילות והוא הוא לבדו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, שאינו צריך ליטול רשות מאדם קדמאה שלמעלה ממנו. ובכל מעשה בראשית היה המלך הבורא אבא. וקורא לו בזהר מלכה עלאה, ואימא אומנא ובעת בריאת אדם הראשון לא חפץ אבא לבראתו, כיון שהוא עתיד לחטוא, ואימא אומנא השיבתו הואיל וחטאו תלוי בי, כדכתיב, ובן כסיל תוגת אמו, לא איכפת לך בזה כמבואר שם ובמקדש מלך.

תשובת המתנגדים לקפאח בירושלים: 

עמל ורעות רוח וחרמות ותשובתם מאורעות ירושלים ת"ו ותימן (צנעא) בשנת תרע"ד

על ר' יחיא קפאח מלחמות ה' 

הרמב'ם, מתוך איגרת תימן:

הקדמה: הבאנו כאן קטעים מאיגרת הרמב'ם ליהודי תימן כדי להראות מיהו 'הנשר הגדול' שעליו מסתמך הרב קפאח בביקורת על אמונות שגויות, גם אם יהודים רבים נוהים אחריהן. הרמב'ם עוסק בשני עניינים באיגרת שהוא שולח ממצרים ליהודים בתימן. עניין אחד הוא העידוד לעמוד מול גזירות המוסלמים על היהודים בתימן, ועניין שני החשוב יותר לענייננו, הוא הסכנה של אמונת שוא במשיח שקר, נימוקיו ויחסו לאמונה באותו משיח שקר שהופיע בתימן, נגד האמונה במשיח המדומה, שהוא מכנה אותו 'המשוגע' ו'הסכל'.

גזירות וכפיית דת האיסלאם על היהודים בתימן:
[…] אמנם מה שזכרת מן העומד בארץ תימן שגזר שמד על ישראל, והכריח כל המקומות שיש לו ממשלה עליהם לצאת מן הדת. כמו שעשה הכנעני בארצות המערב. שמועה זו הסירה הדר פנינו. ורגזו וחלו עליה כל קהילותנו.

ובאמת יש לנו לומר עליה שהיא שמועה רעה אשר כל שומעה תצלנה אוזניו, שרפו לה ליבותנו ונתבלבלו מועצותינו. לצרות הגדולות האלה נמשכו לנו שמד בקצווי העולם ממזרח ומערב, ויהיו בני ישראל בתווך, אלה מזה ואלה מזה.

ועל העת הקשה הזאת שראה הנביא במחזה התחיל להעתיר בעדנו ולהתפלל עלינו. ככתוב עמוס ז' ה' "ואמר אדני אלהים חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא". ודבר זה לא יהרהר בו בעל אמונה, ולא ישליכהו מי שיש לו במשה אמונה. ואין ספק להיות אלו חבלי משיח. שהיו החכמים מבקשים מהבורא שלא יהיו מצואים בהם. וגם הנביאים היו מרעידים בהעלותם אותם על רעיוניהם, כמו שאמר ישעיהו כ"א ד' "תעה לבבי פלצות בעתתני" וגומר. וגם בספר הישר אמר הבורא "אוי" למי שיהיה מצוי באותו הזמן "משומו אל".

אבל מה שאמרת, שדעת קצת בני עמנו נעדרה ונתבלבלה ונעה לבבם והתחדש להם ספק ונתעלפה סברתם, וקצת לא סרו מאמונתם ולא נתעלפו ולא חרדו זה לזה. דבר זה כבר קדם על ידי דניאל ע"ה, כמו שהודיענו הבורא, כי בהאריך לנו הימים בגלותנו ובבא הצרות עלינו, יצאו רבים מן הדת ויתחדש להם ספק ויטעו. וסיבה זו תהיה בראותם דלדולנו ותוקף יד מוננו והתגברותם עלינו. וקצתם לא יתחדש להם ספק ולא תתבלבל סברתם שנאמר דניאל יב,י "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו". והוסיף לבאר לנו, שאפילו המשכילים ההמה, והמבינים שעברו עליהם צרות ועמדו כנגדם ונשארו באמונתם בה' ובמשה עבדו, עדיין יעברו עליהם צרות קשות ורעות יותר מן הראשונות שעמדו כנגדם, עד שיתחדש להם ספק ויטעו ויתעו עד שלא יתבאר להם כי אני מעט מזער, כמו שאמר דניאל י"א ל"ה "ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהם ולברר וללבן עד כעת קץ" וגומר.

ועתה אחינו חייבים אתם להטות אוזנכם ולשמוע מה שאסדר לפניכם, ותלמדוהו לטף ולנשים כדי שיתקיים להם מה שהסתפק מאמונתם, ויתחזק בנפשותם האמת שאין לזוז ממנה, ויצילנו הבורא ויצילכם מן הספק:

על משיח תימן:
אבל מה שזכרת מעסק האיש שהוא אומר שהוא משיח בערי תימן, דע שלא תמהתי ממנו ולא מן המאמינים בו, לפי שהוא משוגע בלי ספק, ואין על החולה אשמה ופשע, אם לא יסובב הוא חוליו. וכן איני תמה מן המאמינים בו מקוצר רוחם, ושאינם יודעים מקום המשיח ומעלתו הגדולה שעלה בדעתם זה. אבל אני תמה ממך, שאתה מבני תורה, ועמדת על ספרי החכמים, האינך יודע אחי שהמשיח נביא גדול מאוד, וגדול מכל הנביאים מלבד משה רבנו ע"ה. ועוד האינך יודע שמי שאומר על עצמו שהוא נביא, שאם נמצאת נבואתו מוכחשת הוא חייב מיתה, לפי שסמך לעצמו המעלה הגדולה הזאת, כמו שיומת המתנבא בשם עבודה זרה.

שכך כתוב דברים י"ח כ' "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי" וגומר. ואיזה ראיה גדולה על היותו מכחש אלא שיסמוך עצמו בשם משיח. ויש תימה בדבריך, שאמרת שידוע בשלוה ויש אתו מקצת חכמה. התעלה על דעתך שבמדות האלו יהיה משיח. אבל חייבך לומר כל זה מפני שלא השגחת למעלת המשיח מה הוא ואיך תהיה עמידתו ובאיזה מקום יהיה ואיזה אות תהיה מיוחדת לו. אבל מעלתו תהיה יותר מעולה ממעלת הנביאים, ויותר נכבדת זולת משה רבנו ע"ה. וייחד אותו הבורא יתברך בדברים שלא ייחד משה רבנו ע"ה. שנאמר בו ישעיה י"א ג' "והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו". וקרא לו הקב"ה שש שמות, באמרו שם ט' ה' "כי ילד יולד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום". וזה שקראו אל, על דרך ההפלגה, להודיע שגדולתו מעולה ממעלת כל אדם.

איך ייראה המשיח?
ואחד מן התנאים שיש אצלנו ידועים לכל נביא – שיהיה בתכלית המדע ואז ינבא אותו הקב"ה. לפי שהוא עיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם וגיבור ועשיר. וביארו, שאפילו גיבור שיהיה כובש את יצרו, ועשיר – עשיר בדעתו. אבל כשיעמוד אדם שאינו מפורסם בחכמה, ויאמר שהוא נביא, אין אנו מאמינים אותו. כל שכן אם יאמר אחד מעמי הארץ שהוא משיח. ואחת הראיות שהוא עם הארץ שצווה לפזר אדם כל ממונו, ושיתנדבו לעניים. וכל השומעים לו הם טיפשים, והוא חוטא, שעושה הפך התורה, הואיל ואין ראוי לתורתנו לעשות צדקה מכל ממונו אלא מקצתו. שכן כתוב "אך כל החרם אשר יחרים לאיש לה' מכל אשר לו", ואמרו מקבלי השמועה "מכל אשר לו – ולא כל אשר לו". ושמו לנדבה גדר וגבול, והוא החומש. אמרו: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". ואין ספק ששיכלו וליבו שנשאוהו לומר שהוא משיח, הוא אשר נשאו לצוות בני אדם לצאת מכל קניינם להתנדב, לעניים ונעשו להם עניים והעניים עשירים. וחייבו עצמם מן הדין להחזיר להם ממונם. ויהיה הממון על הדרך הזה בין העניים והעשירים חוזר חלילה, וזו סכלות מבוארת. […]

משיח תימן אינו משיח:
ואתה ידעת שאותו האיש, עם כל הגדולות שסמכו לו, שעשה מתחיית המתים כמו שעלה בדעתם, ומן המופתים ההם שהם מכחישים בהם, ועדיין כשנשלים עימהם כל דבריהם על דרך הוראות הטענה, לא ימלטו עמנו בטענתם שטוענים שהוא המשיח, שאנחנו נראה להם בכתובים אלף אותות או קרוב שלא היו. ואפילו על דרך טענתם, היאחז למעלה זאת אלא כל הרוצה לעשות עמו שחוק וליצנות.

וסוף דבר, שזה האיש אילו היה אומר מה הוא אומר בזדון ובקלות, היה מחויב אצלי מיתה, אבל מה שהוא קרוב לדעתי, והוא האמת, שהשתטה ונפסד ציורו ורעיונו. והנני מראה לכם עצה טובה לכם ולו, והוא שיהיה חבוש ימים עד שיתפרסם אצל הגויים, כלומר שהוא נפסד בציורו ורעיונו ואבוד שכלו, ותודיעו הדבר ותפרסמו אותו בעולם, ואחרי כן תתירוהו ותצילו עצמו בתחילה. לפי שכשישמעו הגויים עליו שטען על עצמו שהוא משיח אחר שעשיתם בו המעשה הזה יהיו מלעיבים בו כמו שדנים לאיש משוגע ומשתטה כמותו, ותצילו נפשכם מרעתם של גויים. ואם תתרשלו בדבר זה עד שיתפרסם לגויים תמיתו אותו וח"ו שלא יסבב עליכם רגז.

על גלות ישראל בין הישמעאלים
ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים". ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם. שאפילו דוד המלך ע"ה, כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומר מרעת בני ישמעאל ואמר תהלים ק"כ ה' "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר". וראו איך זכר "קדר" משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קדר, כמו שהוא מפורסם מייחוסו.

ועוד דניאל לא ספר קטנותו ודלדולנו אלא במלכות ישמעאל שתיכנע במהרה, שכן אמר דניאל יא "ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמס". ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושיקרותם למעלה מיכולתנו, אין ביכולת האדם כוח לסבול. ויהי כמו שאמר דוד ע"ה תהלים ל"ח י"ד "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו". וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו לשתוק ממנו. וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו "ומשמע ודומה ומשא" – שמע דום ושא.

וכבר הסכמנו כולנו, גדולים וקטנים, לסבול שעבודם, שכן אמר ישעיהו ע"ה ישעיה ג' וי"ו "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק". ועם כל זה לא נוכל להינצל מרוב רעתם ופחזותם בכל זמן. וכל זמן שאנו רודפים שלומם הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה כמו שאמר דוד המלך ע"ה תהלים ק"כ ז' "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". כל שכן אם נעורר עלינו ונקרא במלכות בדברים בטלים ושקר, הלא נסכן בנפשותינו ונבוא לידי מיתה.

תולדות נביאי השקר:
ויש עליכם לדעת כי בתחילת מלכות ישמעאל עמד איש בעבר הנהר ואמר שהוא משיח, ויצא בכלל עשרת אלפים מישראל והייתה האות שלו שלן מצורע והשכים בריא, ולא נשלם עסקו ולא עמדה עצתו וחזר. ונשאר ישראל אחריו בערי אספהן בעצם הגלות, והתחדשו עליהם בגללו צרות.

וכמו כן עמד איש אחד במערב במדינת פאס, היום מ"ה שנה, ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח, ואמר שבאותה שנה יגלה, ולא יצא דברו לאור, והתחדשו לישראל בגללו צרות. והודיעני הדבר הזה מי שהיה מצוי בכל.

וקודם זה כמו עשר שנים עמד בארצות ספרד במדינות קרטבה איש אחד, ואמר שהוא משיח, וכמעט קט הייתה כליה על שונאיהם של ישראל בגללו.

וקודם זה כמו למ"ד שנה עמד אחד בצרפת, ואמר שהוא משיח, ועשה אותות לפי סברתם, והרגוהו הצרפתים והרגו עמו כלל מקהילות הקודש.

ואלה הדברים שקדמה הבטחתם ע"י הנביאים שהודיעונו כמו שאמרתי לכם. שבקרוב לימות המשיח האמיתי ירבו הטוענים והחושבים שכל אחד מהם משיח, ולא תעמד טענתם ולא תתאמת, ויאבדו הם ויאבדו עמהם רבים.

'שלוש השבועות' וזהירות מתנועה משיחית טרם הזמן:
ולפי שידע שלמה ע"ה ברוח הקודש שהאומה הזאת בארץ זמן גלותה תפצר להתנועע בלא עתה הראויה, ויאבדו בשביל זה ויבואו עליהם צרות, והזהיר מלעשות זה, והשביע האומה על דרך משל, ואמר: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". ואתם אחינו אהובינו, קבלו עליכם שבועתו, ואל תעירו את האהבה עד שתחפץ. ובורא העולם במידת רחמים יזכור אותנו ואתכם לקבץ גליות נחלתו וחבלו לחזור בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ויוציאנו מגיא הצלמות אשר הושיבנו בו, ויסיר מחשך עינינו ומאפל לבנו, ויקיים בימינו ובימיכם "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם". ויחשיך באפו ובעברתו על כל הקמים עלינו. ויאיר מחשכינו כאשר הבטיחנו "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה".

ושלום עליך ידידנו יקירנו בעל החכמות אוסף התבונות ועל כל התלמידים אחינו ועל כל עם הארץ שלום באור וזרח ורב שלם עד בלי ירח אמן סלה.

ואנה בבקשה ממך שתשלח העתקת האיגרת הזאת לכל קהל וקהל, לחכמים ולזולתם, לחזק אמונתם ולהעמיד רגלם לבל תמעד. ותקרא אותה על הקהל ועל היהודים כדי שתהיה ממצדיקי הרבים אחר שתזהר ותשמר תכלית ההזהרה והשמירה משום רשע שלא יפרסם ולא יגלה הדבר לאומות הישמעאלים, שמא יתחדש דבר שיצילנו השם ברחמיו ממנו. ואף על פי שכתבתי אותו, הייתי מתיירא מזה הרבה מאוד, אבל ראיתי שהצדקת הרבים דבר שאין ראוי לפחד עליו מן הסכנה. ואף בכל זה ששגרתי אותו לכם, סוד ה' אל יראיו, וכבר הבטיחונו החכמים שקבלו מן הנביא עליו השלום, ואמרו "שלוחי מצוה אינן ניזוקין", ואין לנו מצוה גדולה מזו.
ושלום על כל ישראל אמן.
נשלם אגרת מני אנא משה ב"ר מיימון הדיין ב"ר יוסף החכם ב"ר יצחק הרב ב"ר עובדיה הדיין ז"ל.