לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ,
אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי – עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם!
עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא.
הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים.
לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת עַשַׂאָן לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים.
(עבודה זרה ח' ע"א)
הימים מתקצרים אך הגמרא מתארת את היום המתמעט.
יש שהיום שלנו מתמעט.
שהמשאבים המזינים אותנו פיזית ורוחנית מידלדלים.
האור הקיומי מתעמעם.
הספק באשר לעתיד גובר והפחד מחלחל.
מעניין לראות שכאשר יומו של אדם הראשון מתמעט,
הוא פונה להאשים את עצמו.
הרבה פעמים זו נטייתנו הטבעית. תגובתנו במקום המדולדל היא פחד והאשמה עצמית.
גם הפחד וגם הביקורת העצמית הם חשובים אך כשהם יוצאים מאיזון, יש בהם סכנה ממשית.
מה משיב את האור? מה מניע בחזרה את היום המתארך?
אולי קבלה שכך הם פני הדברים עכשיו.
אולי המתנה.
עמד וישב שמונה ימים… לפעמים נחוצה איזו הסכמה לצמצום, לימי התענית.
ימים של תפילה נוכחת ולא מאולצת, המאמינה בשינוי.
בסופם של הימים המתמעטים ממתין היפוך. המאמץ, האשמה והבושה יחד, לא לא יזרזו את בואו.
כשהוא מגיע יודעים שהגיע הזמן.
אולי על אלו אנחנו חוגגים, על אלו אנו מברכים על הנרות:
על האפשרות להיפוך. על כוחה של הסכמה שיש חושך, על ההמתנה הפעילה לאור.
חנוכה תשפא | דצמבר 2020
