"עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר." (קהלת, ג): קול, שיח, שתיקה.

בכל מפגש חברתי יש רגע בו נשתוק. הרגע הזה נדמה טבעי, כמעט שקוף או מקרי, האמנם?
האם שתיקה היא סימן לחולשה או שלעיתים היא המעשה הריבוני ביותר שנעשה? מתי מילה אחת מסוגלת לברוא עולם ולהתחיל תהליך של ריפוי, ומתי מה שלא נאמר בעל משמעות גדולה יותר?
הקול, הדיבור והשתיקה אינם רק כלי ביטוי, אלא מנגנונים שמכוננים את הסדר החברתי והאישי. הם מעניקים שמות, יוצרים זהויות, משרטטים יחסי כוח, מקרבים ומרחיקים, פוגעים ומרפאים. נבחן כיצד נקבע מי רשאי לדבר ומי מודר עוד בטרם פצה פה, ומהי הזיקה בין "שיח" בעל עוצמה מוסדית וממשטרת לבין "שיחה" כמפגש אנושי.
זוהי הזמנה ללמידה חווייתית וחוקרת המפגישה בין טקסטים יהודיים וישראליים לבין הגות פילוסופית, סוציולוגית ותרבותית. במהלך הלימוד נעמיק במשמעות הבריאה בקול אלוהי ו"קול דממה דקה", השלכות ההשתקה בסיפורי דינה ותמר ("החרישי אחותי") ו"חרב השתיקה" בשירת רחל. נדון ב"וידום אהרן" ובצחוקה המוכחש של שרה, ונברר את המתח שבין "קול באישה ערווה", "פיה פתחה בחכמה" ו"סייג לחכמה שתיקה".
נלמד להפוך את ההבנה לתשומת לב ממשית בחיים, כיצד מילים מסוגלות לפרק סדר קיים ולברוא מציאות חדשה של יחסים, חמלה, פיוס ואפשרות לחיים משותפים.